רחמנות כלפי בעלי חיים

רחמנות כלפי בעלי חיים

רועי צאן היו אבותינו ומנהיגינו. ביניהם אברהם אבינו ויעקב אבינו, משה רבנו ודוד המלך. רעיית הצאן והרחמים כלפיו מהווה גם סימן ללב רחום וגם סיבה ללב כזה. אבותינו עמדו במבחן רעיית הצאן האם ירחמו ויחוסו על הצאן או שלא. הקב"ה ראה את מידת הרחמים של משה ודוד ואמר אלו ראויים להנהיג את בני, שהרי בוודאי ינהיגו אותם במידת הרחמים באהבה וברוך. אך רעיית הצאן לא רק חושפת את מידת הרחמים אלא גם מחזקת אותה, מאחר ש"אחר המעשים נמשכים הלבבות" וכל פעולה של רחמים כלפי הצאן מחזקת מידה זו בנפש ובפרט בקרב עם ישראל שמידה זו טבועה בנפשנו ומוחזקת לנו מאבותינו.
על מידת הרחמים של ר' יוסף כלפי בעלי חיים מספרת בתו דבורה שתחיה:
"אבי בכלל היה רחמן גדול. אני זוכרת איך הוא דאג לכבשים, לתרנגולים, ואפילו לחתולים. תמיד דאג לתת להם אוכל.
בשבת כל שהיא, אחד הכלבים נשך מספר כבשים כשאחת מהן הייתה בהריון, אבי הסתכל עליה ברחמים גדולים, אך טען שאסור לנו לעשות דבר בשבת.
אבא היה דואג מאד לכל אדם וגם לבעלי חיים. אפילו לחתולות. פעם מצאנו חתולות שהיו מוזנחות וגוססות וזה היה בשבת. כל כך כאב לו. אך אמר לשים אותם באדמה כי רק כך טוב להם. גם לכבשים היה כל כך דואג. ישנם הרבה זיכרונות מהם. כמה פעמים הרים אותם ונתן להם אוכל מבקבוק.
כ"כ היה מרחם על התרנגולים על החתולים והכבשים. הוא היה דואג שאת שאריות האוכל ניקח להם.
אחרי שהכבשה הייתה ממליטה אבי היה מכניס את הטלאים לבית מחמם להם חלב ונותן להם אותו בבקבוק של תינוק".
מספר הרב יהושע:
"כשאבי היה גוזז את הצאן היה עושה זאת בעדינות רבה. לא היה מפיל את הכבשה בגסות אלא בעדינות מרובה. עושה מאמץ לא לפגוע בעור הכבשה כשגזז את צמרה, ואם נפצעה מיד היה מורח משחה או תרופה".